אבא
אַדַמֶה
״ אַדַמֶה שלא עזבת
שאתה כאן מאז ומתמיד
שהיית, לא ראיתי
לא זכיתי לראות
אַדַמֶה שלא חמקת
מבין ידיי העייפות
שבכית, לא נרטבתי
מדמעותיך היפות
עננים כיסו את הזמן
לא יכול להיות להם צבע אחר מלבן
כי כשמציירים עולם כזה, מלא רעשים
מה תעשה, צריך לנקות מבפנים
והשקט שסיפרת לי עליו
כמה חיכיתי לו עד עכשיו
מהשמיים בטח רואים הכל
מהאדמה תדע, הכל נראה מט לנפול
אולי שכחת, אני זוכרת בשבילך
כמה זה קשה לנשום שרע לך
נדמה שהכל נמחק שמכבים את האור
אני יודעת, לעולם כבר לא תחזור
והדמעות ממלאות את העיניים
ולא רואה כלום חוץ ממך
הכל מיטשטש כמו צבעי מים
אל מול אפלולית דמותך
יודעת חיוך ופתק כחול
יודעת תמונה שמראה את הכל
יודעת דמעה שלא מצליחה להחזיק
יודעת צחוק מתגלגל וניגון עתיק
נשענתי לאחור מבפנים
חצי חיוך חצי פנים
ידעתי להסתיר לא ידעתי לשקר
להחליף כאב בכאב אחר
אַדַמֶה שלא עזבת
שאתה כאן מאז ומתמיד
שהיית, לא ראיתי
אולי לא זכיתי לראות
אַדַמֶה שלא חמקת
מבין ידיי העייפות
שבכית, לא נרטבתי
מדמעותיך היפות..״ (2011)
פפיטו, היום בדיוק 6 שנים לחברות החדשה שלנו.
הקרובה-רחוקה.
6 שנים ליום בו נפטרת מן העולם, כמו שנפטרים מזבוב טורדני.
ללא התראה, ללא הכנה, הלכת. טק.
אנשים נוטים לחשוב שאדם נפטר, הוא מתרחק.. אתה, מאותו היום המוזר, רק התקרבת והתקרבת,
והיום אתה הכי קרוב מאי פעם.
איך מספרים אותך אבא שלי?
איך יוכל הדף להכיל את עולמך, ואוזן את הווייתך.
באותו היום ישנתי צהריים במיטה שלכם, בצד שלך. נכון מוזר?
היו דפיקות בדלת, חלושות. אימא נראתה נורא.
אל תשאל איך, פשוט ידעתי מה קרה.
הלכתי בצעדים איטיים לפינה שלי, והתחלתי לדבר אליך בדמעות רגועות.
אמרתי לך שאני יודעת שאתה אוהב אותי, ושהכל בסדר.
שאני אהיה בסדר. רציתי שלא תדאג, זה כל מה שחשבתי באותם רגעים.
תוך דקות הבית התמלא באנשים, ופתאום נזכרתי. אחותי....
מי יגיד לה ואיך? יצאתי מחדרי והתעקשתי אני לספר לה
זה כל כך קרוב, כל כך שלנו
נסיעה קצרה ונעמדתי מול דלתה, היא פתחה
ואני בכיתי.
ניסו לומר לה שהמצב עדין, שיש עוד סיכוי
לא, אחותי. אל תאמיני להם
הם מנסים לעשות את זה הדרגתי שלא תיבהלי
אבל אבא, אבא שלנו זה עם החיוך מיליון דולר
הגבוה, הרגיש.. פפיטו שלנו כבר לא כאן
לא, לא הייתי בלוויה שלך, לא יכולתי.
ישבתי באוטו בחנייה לבד ובכיתי את כל הדמעות שהיו בי,
כל גופי רעד מדמעות שקטות
לא אמרתי מילה.
מלמלתי בלי סוף במחשבותיי ״אני יודעת שאתה אוהב אותי, הכל בסדר״
בזמן שכולם אמרו שהם אוהבים אותך, אני.. ניסיתי להרגיע אותך
הגיעו אנשים לקרוע לי את החולצה כאות אבל, כי גם כוח לא היה בי לעשות את זה לבדי
התנגדתי וסירבתי לקבל את ״בואי תלווי אותו בדרכו האחרונה״
כל כך לא. אמרתי להם ללא מילים. זו לא דרכו האחרונה של אבא שלי,
איך אפשר לומר דרך אחרונה על כמה מטרים בתוך בית עלמין כשאתה שוכב ללא ניע
זו לא דרך. זה סוף. זו לא דרכך, דרכך הייתה מלאת חיות, ערות ומלאות.
מבחינתי דרכך האחרונה הייתה שבילינו יחד שלושה ימים קודם, ביום שישי בצהריים
שהמטבח געש ריחות והאווירה הייתה חגיגית
קראת לי מהחצר ואמרת ״בואי שבי איתי, רק אל תזדרזי, אני ממהר״
הצעתי את המיטה וצחקתי על הציניות הפשוטה
סיימתי ובאתי, הכנת לי נס
היית זוהר, עיניך הבהירות בהקו בשמש
לבשת ג׳ינס שחור וחולצה בהירה מחמיאה
והחיוך שלך, הרחב הזה..
בשבעה לא יצאתי מהחדר הנעול שלי,
לא עניינו אותי מנחמים, גם כאלו שבאו מרחוק
לא כיבדתי אף אחד.
גם שיצאתי מחדרי לאילו עניינים לא אמרתי שלום לאף אחד.
הכל נראה בעיני כאפס. כלום.
לא הבנתי איך זה שכולם באים, ואתה לא בא..
ויש כאן את כל האוכל שאתה אוהב
והאנשים שאתה אוהב, אז איפה אתה ׳מסמר הערב׳?
באמצע השבעה נזכרתי, השארת לי הודעה קולית בשבוע שעבר
התקשרת, לא עניתי, השארת הודעה שאתה אוהב
התקשרתי חסרת סבלנות לחברת הסלולר - איך אפשר למשוך את ההודעה
ולשמור לנצח את קולך אומר שאתה אוהב אותי
השיבו לי בשלילה.
מאותו הרגע הבטחתי לעצמי, אזכור אותך בלבי
המקום שאף אחד לא יכול לקחת ממני.
כשהסתיימה השבעה, התפניתי לשאול איך קרה
יניב סיפר שנהגת במשאית, הרגשת חולשה
עצרת בצד והתקשרת אליו, הוא מיד יצא לכיוונך
סגרת את השיחה הנחת את הראש על ההגה והלכת.
קצר, לא מכביד, בשקט שלך.
מד״א שהגיעו אחרי כבר אמרו שאין מה לעשות
האמנתי להם, כשאתה מחליט - אתה מחליט.
שנים קודם, כשצפינו יחד בלוויה של רבין אמרת לי,
״אלוקים לא אוסף זבל״
נכון אבא,
אלוקים
לא אוסף זבל.
ואני הוספתי:
הוא מלקט יהלומים
את הטובים, המובחרים.
חודש לאחר מכן אימא קנתה חדר שינה חדש,
שהזמינה עוד לפני שהחלטת ללכת
כשפינינו את הדברים מצאתי עיתון מקומי משנת 96
בלוי, מאובק, ישן ולא שכוח
בשער - אני בת 14 מחזיקה מדליית זהב
ובכותרת המשנה כתוב:
״השבוע הגיע אלינו אב גאה ואוהב
שרוצה שהבת שלו תדע על כך״
אבא,
אני יודעת שאתה אוהב אותי
זה בדיוק המילים שמלמלתי בלי סוף
ידעתי בתוכי שזה מה שאתה רוצה שאדע
ואף על פי שידעתי זאת -
מצאת את הדרך לומר לי את זה שוב, בדרכך שלך
בימים שאחרי התמלאתי כאב
ימיי הפכו ימי זיכרון
וכמעט שהתפתיתי לעזוב הכל
ולטבוע באבל שלי
ניסיתי להסביר מי היה אבא שלי
איזו דמות ואישיות, כשלתי
איזה לב וכמה הכלה,
זה לא עבד, עזבתי
לא נהגתי לעלות לקבר בבית העלמין
לא הייתה שם שום תחושה שהזכירה אותך
פרט לשמך היפה על המצבה, וצורת לב שנוצרה במקרה
וגם הוא, היה מעוש וישר מדי בשונה מכתב ידך
ופעם אחת אבא,
לפני כמה שנים נפגעתי. נפגעתי חזק.
בגדו באמון שלי והקרקע האנושית היציבה תחתיי נפלה
רצתי אליך, ישבתי על שפת המדרכה צמודה למצבה
היה כל כך חם, והמצבה קרה
בכיתי לך, סיפרתי לך כמה פגעו בי ולא עוול בכפי
דמיינתי אותך יושב על ידי, ומחייך
ציירתי בדמיוני מה אתה אומר לי
״קומי, מה את עושה כאן
אני איתך בפנים, לא כאן
בואי נלך יחד״ והלכנו
ולא חזרנו עוד.
עברו ימים ושנים קדימה
ואתה נכנס עוד ועוד פנימה
הזיכרונות מתחדדים ואתה הופך מוחשי
כל זה אני יודעת, אתה עושה בשבילי
לעולם לא התביישת בי בין כאלו שכן
לקחת אותי לכל מקום ואמרת ״אני גאה״
דיברת על רגשות לא הסתתרת
אמרת אוהב, ולא חדלת
אמרת לי אלופה, כל כך הרבה פעמים
תמיד הבנת את הקול שלי ולא אמרת ״מה? מה?״
כמו שכולם אומרים
לא אהבת בתי חולים
ואי אפשר להאשים אותך
שלוש שנים איתי בטיפול נמרץ
הספיקו לך
כשחליתי בדלקת ריאות שכבתי במחלקה בלי יכולת לזוז או לדבר
כל יום היית מגיע, יושב בחצר בית החולים כמה שעות והולך
ידעת שלא אוכל לרדת אליך, שנשב יחד
אבל זה בכלל לא היה משנה לך
גם אם היה קשה לך מאד לעלות, היית מגיע
להיות קרוב
ובלילות, הייתי שומעת אותך מתגנב למטבח
מבשל דייסה ומזמזם מנגינות עתיקות
ישן מאוחר וקם עם הנץ
וכשרציתי לנסוע לחו״ל, שוחחתי עם חברות בסלון
איחלתי שייהנו כל כך ויספרו לי איך היה
כי אין לי את הכסף לטוס איתן
צצת מהחדר, אמרת לי ״סגרי, אני משלם״
כל כמה ימים הבאת לי סכומים קטנים
אמרת ״שמרי בצד, תכף נגיע לסכום״
קצת ועוד קצת ועוד קצת והנה היה לי מלוא הכסף לטיסה
ראיתי שהיה לך קשה, שהבאת מכספך האחרון
לא וויתרת, טסתי עם חברותיי וכל כך נהניתי
ולו משום העובדה כמה היה חשוב לך שאיהנה
זוכר איך היינו מקדשים בשישי
רק היית מחזיק את הכוס
וכולנו התגלגלנו מצחוק לא ברור על מה
אוספים את עצמנו, מתרכזים
ושוב צחוק מתפשט עד דמעות
ובארוחות היית מספר סיפורים
ובחגים היית ממלא את הבית מטעמים
אבא,
זוכר שהגעתי הביתה לראשונה עם מדים
לבך געש מבפנים, התרגשת כל כך
סיפרת לכל מי שרק רצה לשמוע
״הבת שלי חיילת בחיל הים״
ובאחת החופשות נסענו למשפחה קרובה,
שמנו את השיר שלנו ושרנו יחד
״אין כרחם אב
אין כאהבה
שאוהב אותך אבא לעולם״ (אביהו מדינה)
והסברת לי,
שנכון שאימא אוהבת מאד ונותנת המון
אך אהבה של אבא זה משהו אחר.
אני מאמינה לך,
אהבה של אבא, היא משהו אחר.
אתה יודע מה שמתי לב?
כשאדם נפטר, אנחנו נוטים להגדיל אותו בעינינו
לשוות לו דמות שלמה ללא רבב
נזהרת בזה, ושנינו יודעים
שכל מה שכתבתי אמת לאמיתה
אין בי עצב ולא חרטה
לעיתים מתגנבת לה תחושת פספוס
אך היא נעלמת לאיטה
תודה אבאל׳ה על חברות חדשה
יש לה מימד אחר
ועומק היא חובה
בשיחת טלפון האחרונה שלנו
דיברנו על ידיות של סירים,
אם היינו יודעים, היינו מדברים ומדברים
על הכל
על המגבלה שלי ועל היופי שלי
על אהבה וכוח וכמה נטעת בי
על צבא ואדמה
על זכות ונשימה
מחייה אותך בלבי.
ונושאת.
תמיד.
----
מזמינה אתכם חבריי,
מי שאיבד יקר לליבו, יקרה לליבו
החליפו את הזיכרון מעצוב למקדם
הכריזו עמו חברות חדשה!
ספרו מה בליבכם - והקשיבו איך מילותיו מגיעות ונוכחות
לא עוד אובדן, כי אם משכן
משכן בתוככם,
או אז המשא כבר לא יהא כבד
הזיכרון יהפוך עוצמה
והכאב לאדמה
יכה שורש ויצמח לאיד
לקשר ייחודי ונדיר.
טוב, די נו..
נגבו ת׳דמעות, אי אפשר ככה
תכף גם אני אלקק את עצמי לדעת -
אז אני לוקח את האחריות לארבעת הרגליים שלי
בפוסט הבא.. קצת פילוסופייה כלבית מקצועית
החיים ע״פ דנדן.
(זה בסדר, יש לי תסביך גדלות גם בלי שם מאצ׳ואיסטי)
על העולם הכי מוזר שראיתם - עולם האנשימים.
באחריותי.
